אמנות המילה הכתובה במשנת הרב קוק
ביבליוגרפיה מוערת

רחלי לבל

למילה הכתובה תפקיד כפול הן כסוכנת חינוך המביאה את הרעיונות אל נפש הקורא והן ככלי ביטוי לדעות ולמאוויי הכותב. דווקא משום כך יש להרהורים דתיים ולהגות רבנית אודותיה חשיבות מרובה בבניית עולמו הרוחני של היהודי המאמין בן זמננו.
כהמשך לסקירת היחס לאמנות במשנת הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אנו מביאים להלן ביבליוגרפיה מוערת של ההתייחסות לאמנות המילה הכתובה במשנת הרב.
המאמרים כוללים את יחס הרב לספרות היפה, לשירה, לספרות העיונית ולעיתונות. רוב המאמרים מצורפים באתר וניתן לצפות בהם ברשת או להורידם כקובצי PDF.

1) ישעיהו הדרי, פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק (ירושלים: הוצאת אמנה, 1976), עמ' 89 – 105. ("שיחה ה'-ו': ערכי תרבות-ספרות" -- להורדת המאמר). במאמר זה מציג המחבר שני צדדים בגישת הרב קוק לספרות. הצד המעשי והצד המהותי. הצד המעשי ספרות ההשכלה וספיחיה הכניסו בלבול בלב צעירי התקופה. כתקנה לזאת ראה הרב שימוש לטובה באותו אמצעי גופו – הספרות. התיקון יבוא על ידי התקנת מכשירים וכלים ספרותיים כדי לענות על הבעיות שיצרה הספרות החילונית. אם ננפה את יצירות החילוניוּת, נמצא בעומקה יסוד פילוסופי-אידיאולוגי שאיתו יש להתמודד, אולם התמודדות זו תצלח רק אם האמצעים הספרותיים יותאמו לצרכי הדור. לעיתונות ראה הרב תפקיד נכבד בעיצוב דעת הקהל ובהשפעה עליה. הרב עצמו עסק בכתיבה ועריכה של מאספים וקבצים ספרותיים ומדעיים. כדי לקרב את בני הדור לאוצר מחשבת היהדות הוא ביקש לתרגם את שפת ספרי המחשבה לשפה מודרנית. אולם למרות זאת לא נתפס הרב לסגנון קליל שאין לו אחיזה במקורות ספרותיים, סגנון אשר לדעתו לא תארך ממשלתו. הצד המהותי לספרות, ככל האמנויות, יש תפקיד בגילוי יצירות רוח האדם. אולם לא כל שיש לו אחיזה בנפש האדם צריך פיתוח. יש שטחים הראויים לגניזה וביעור. יש גם "שטחי גבול" בהם דרושה זהירות רבה. כך לדוגמא הוא נושא האהבה. הרב אינו רואה בספרות "אמנות לשם אמנות". היוצר חייב להביע את רגשותיו אולם אל לו ליצור בלא זיקה בינו לבין היצירה. לפני שייגש היוצר למעשה היצירה מטיל עליו הרב חובות של זיכוך המידות, המעשים ושלמות נפשית. סופר כזה היה אף הרב עצמו. הוא כונה "משורר התשובה". הוא היה סופר פורה אשר כתב רבות מתוך מגמה מעשית לתרגם את אוצר ערכי היהדות ללשון הדור. אולם הוא היה אף משורר. לא שירה מתוך מגמה כתב, אלא שירה המבקשת לפרוק את עצמת הרגשות ו"להוציא את הפועל את שפע הגיגי הרוח" הרב כתב שירים רבים, לעצמו. רק שניים מהם פורסמו בחייו. חלק משיריו הובא לדפוס לאחר מותו. רובם עדיין גנוזים. (מכאן ואילך מנתח מחבר המאמר את שירו של הרב קוק, "מרחבים")

מאמרים המתמקדים בצד המעשי

המאמר הראשון מתמקד במקומה של הספרות בשדה החינוך. שני המאמרים העוקבים עוסקים במטרות הספרות ודרכי ביצוע להשגתן.

2) שלמה כרמי, "החינוך הגופני והאמנותי במחשבת הרב קוק," עיונים בחינוך 2:5 (תשס"ג), עמ' 145-165 ( להורדת המאמר). מאמר זה דן בעולם החינוך מנקודת מבטו של הרב קוק. ברוב המאמר מתמקד הכותב בהחדרת החינוך הגופני ועולם החומר והגוף לחינוך היהודי במחשבת הרב. לקראת סוף המאמר כותב המחבר על חשיבות החינוך והטיפוח של אלו הניחנים בכישרונות אסתטיים, על פי כתבי הרב. המחבר דן בגישתו המהפכנית של הרב, יחסית לתקופתו, הדורשת את ביטוי היכולת האישית בשלמותה. הוא משווה אותה למגמה חינוכית פסיכולוגית בת ימינו המצדדת בחידוד ההגדרה העצמית, העמקת ההתבוננות הפנימית וגיבוש העצמי. הרב קוק נדרש לצורך להכליל יסודות של חינוך אמנותי אסתטי וספרותי בתכנית הלימודים של תלמודי התורה והישיבות. לדעת המחבר יש בדבריו של הרב היתר להכללת לימודים ועיסוקים שאינם בגדר קיום מצוות, המרחיבים דעתו של אדם וגורמים לו הנאה והתעלות נפשית ורוחנית. הרב אף פעל בנושא בבקשו לייסד במה ספרותית שתאגד את אותם בני תורה בעלי כשרון. בדברו על האומנויות הפלסטיות מנסה הרב קוק לגשר בין עולם ההלכה והמצווה לעולם העצמיות והאינדיווידואליות וכך "לאחד את הקרעים שנבעו בהווייתו של עם ישראל בזמן החדש". הרב קוק שיתף גורמים רבים בארץ ישראל ובפזורה היהודית בדאגתו לעיצוב הוויה תרבותית עברית-לאומית בארץ ישראל. במכתביו טען כי "אנו צריכים לחזק ידי סופרים ומשוררים וכל בעלי כשרון אמנותי". הרב נתן דעתו גם להיבטים המוסדיים הארגוניים והמבניים של הפעילות האמנותית. על סדרים אלו, לדעתו, להיות עשויים "בטעם טוב המוצא חן בעיני כל איש ישר ומנומס" גם בלימוד התורה ביקש הרב שינוי. הוא ראה בלימוד הישיבתי החרדי, הדורש רק גמרא ופוסקים, סכנה של דלדול עצמי. הוא ביקש להוסיף ללימוד גם, כדבריו: "אגדה, מוסר, קבלה ומחקר דעת העולם וחסידות"

3) משה צוריאל, "על ספרות ועל מעלת הכתיבה" ( ברשת כאן). בתוך עולם לימוד התורה קיימת נשירה טבעית עם העלייה בשלבים. כך שרוב ישראל הבוגרים לא נמצאים בתוך עולם של לימוד והם זקוקים לאדם שיעביר להם את הדעות התורניות. זהו תפקידו של הסופר. מריבוי ההופעות של המילה ספרות בכתבי הרב מסיק המחבר כי הרב נתן לנושא זה מחשבה מרובה וראה בו נחיצות גדולה. הוא צפה עתיד בו הספרות והסופרים יתקדשו. הספרות הטמאה סופה שהציבור ידחה אותה. כדי להתמודד כנגד ספרות הטומאה הרב מעורר לפַתֵח ספרות של קודש. הסיבה הראשית לקלקול הסופרים בזמנו היא חיקוי של תרבות אומות העולם. והשפלות הרוחנית אליה הגענו ב"עקבתא דמשיחא" היא אשמת הסופרים המטעים. הרב עורר את צעירי בני התורה ללמוד כתיבת מאמרים כמקצוע כדי להפיץ דעת בעם. הוא חשש משנינות עטם של הסופרים החילונים הלועגים במאמריהם לקדושת עם ישראל והתורה . הרב תכנן להקים מחלקה ללימוד אמנות הכתיבה הספרותית בישיבה העתידה לקום ביפו. הוא הציע שבכל ישיבה יקציעו כוחות הוראה ללמד את אמנות הכתיבה לתלמידים המוכשרים לכך. וכך יביאו לעמנו את האור הפנימי של התורה. הוא החשיב אף את כתיבת תולדות גדולי ישראל. לדידו, כינוס הדעות השונות הוא חלק משיבת ציון, זו כתיבה המקדמת את פני המשיח. הרב ייחס חשיבות גם לכתיבה שתשפיע על ותחנך את אומות העולם. החילוקים בין הקבוצות נובעים מאי הבנה. ככל שתתקדם חכמת הסמנטיקה ניתן יהיה להבהיר זה לזה את מחשבות הצד האחר וכך להרבות שלום בעולם. על העיתונות, לדעתו, לדון בנושאים מכובדים כדי להגביה את רמת המחשבה של הקוראים. הוא עודד הופעת ירחונים, כתבי עת וכן הופעת עיתון דתי. כדי לייעל את הבנת לימוד התורה הוא המליץ על עריכת מפתחות וספרי כללים.

4) יעקב אבן-חן, "הספרות בהשקפתו של הרב קוק", מבוע כח (תשנ"ו), עמ' 66-78 ( להורדת המאמר). הרב קוק ראה ביצירה הספרותית לא ספרות לשם אמנות בלבד אלא ספרות מכוונת היוצרת אחדות בעם. בהשקפת הרב לכל דבר יש "צמיחה מלמעלה" ולכן כל יצירה ספרותית, אף אם היא ברמה נמוכה, יש לה זכות קיום משום שהיא נגועה ברוחניות הצומחת מלמעלה. אבל זאת בתנאי שאינה מזיקה. הוא ראה את הספרות כמורת דרך לחיים, ולכן יש מקום לדרוש ממנה דרישות. ניתן לומר כי, להשקפתו, הסופרים צריכים להיות "מגויסים" למשימות לאומיות. הוא יצא כנגד סופרי התקופה הסוברים כי כבר השיגה הספרות העברית את מטרת החינוך הלאומי וכעת עליה לפנות לנושאים כלליים ולא להצטמצם רק בנושאים יהודיים ולאומיים. יש לקדש את החול גם בתחום הספרות ולהכניס לספרות המקורית את "יפייפותו של יפת", להשתמש בשיטות חדישות של הספרות. באמצעות ספרות מודרנית אפשר, לדעתו, להחזיר אחים טועים אל אמונתם המקורית. בלי הקדושה, שהיא מקדמה לספרות, אין זו ספרות מקורית יהודית. הרב קוק ביקש לראות בארץ ישראל, מרכז ספרותי לעם היהודי כולו, וזאת כחלק מתהליך התחייה. הוא הצטרף לרעיון כינוס הספרות העברית שריחף באותם ימים. במסגרת זו הוא הציע לתרגם את כל אוצרות הקודש שביהדות לסגנון יפה המדבר אל הדור הצעיר. בימיו של הרב קוק הייתה הספרות כוח משפיע בקרב הדור הצעיר, לכן הטיף הרב לצעירים לרכוש להם את הכישרון הספרותי. יתכן שבעידן הטלוויזיה היה מציע לצעירים ללמוד דווקא מקצוע זה אולם יתכן גם שמכשיר הטלוויזיה אינו מתאים להכניס בו את הקדושה לפי היסודות של מחשבת הרב קוק. הרב ראה כדוגמא אישית את הרמח"ל כסופר ומשורר. על רקע זה באה נטייתו לכתוב שירה. עם זאת, לא כתב הרב סיפורים כאמצעי לעבודת הקודש. יתכן שראה בסיפורים ירידה כלשהי ברמת המחשבה בגלל נטייתו לכתיבה רעיונית מחשבתית. בשירה דווקא ראה מדרגה בסולם המחשבות וצעד בכך בעקבות הרמח"ל. לו עצמו היה קשה לסגל לעצמו את הסגנון הספרותי המודרני. לדעת הרב יש קשר בין שלמות מידותיו של הסופר לבין יצירה ערכית. סופר מושחת לא יוכל לכתוב ספרות טהורה וקדושה. קשר יש גם בין חוסר יכולתם של המשוררים הישראלים לשיר את שירת היופי השמימי של הטבע לבין מצבה הירוד של האומה. אם ירצה המשורר הישראלי להתרומם לגבהים, ירגיש את שבר האומה ויאלם. כדי להתגבר על העובדה שרוב הספרות בת זמנו נכתבה בידי סופרים כופרים, הוא הציע ללמד את תלמידי הישיבה את סגנון הכתיבה הספרותית כדי שמתוכם יצאו הסופרים ההגונים בעלי ההשפעה. הרב דן גם בביקורת הספרותית. יש שתי שיטות לביקורת. זו החותרת אל התיקון וזו הקוטלת ומהרסת. הוא מבקש מהמבקרים לנקוט בגישה הראשונה.

מאמרים המתמקדים בצד המהותי

בשלושת המאמרים הראשונים מנתחים המחברים שיר או שירים של הרב קוק ועוסקים ברעיונות העולים מהם. המאמר הרביעי עוסק ביחס בין השירה לפרוזה ובפעילות הספרות על נפש האומן.

5) צבי בן אברהם אליהו קפלן, שיטין: מאמרים ורשימות, (תל אביב: המשמרת הצעירה של הפועל המזרחי, תשי"ג), ברשת כאן. במאמר זה מבקש המחבר לטעון כי היותו של הרב קוק משורר משתקפת אף מהגותו וכלל יצירתו. דווקא משום כך אין כתיבתו מסודרת ומאורגנת על פי חוקי הפרוזה או השירה. שירתו באה מתוך ההכרח לשורר ולאו דווקא מתוך רצון לכך. היא פרי של אהבת א-הים עצומה וחסרת גבולות. שירה הבאה מתוך רגש מתפרץ, קשה לשלוט בה על ידי כללי שירה נורמטיביים. היא באה מתוך רגש של קרבת אלוקים ויראתו ולכן מועטת בה השלווה. בשירתו – הגותו שואף הרב קוק לתחייה שלמה - בחומר וברוח, בגוף ובנפש. הוא צופה לגאולה ומאמין בה. הוא חש אותה וחוזה אותה בעיני רוחו. הוא חי בה.

6) אבי בט, "לחשי ההויה: עיון בשיר של הראי"ה קוק," אקדמות ב (תשנ"ז), עמ' 51-66 להורדת המאמר). במאמר זה דן המחבר במימד ההגותי בשירת הרב תוך עיון בשיר "לחשי ההויה". בתחילת המאמר מציג המחבר באופן כללי את יחסו של הרב לשירה. הרב קוק מציג שלשה שלבים בהתייחסות לעולם. השלב התחתון הוא השיחה, הפרוזה שהיא ביטוי למראה העיניים – לקליטה החושית. מעל לשלב הזה נמצא הזמר שהוא ביטוי לרגש רוחני פנימי הנוצר בנפש האדם מתוך השירה. הזמר מבטא את החוויה הנפשית בנגינה ללא חיתוך מילים. השירה, שהיא מעל לזמר, היא הביטוי של השכל העליון הכולל כל. שהוא, כשלעצמו, ללא מילים וללא מנגינה. "הזמר הוא חיבור של רגש לבבי המתפרץ מעומק החיים – לא במילים מוגדרות ומצומצמות, אלא כמוסיקה מופשטת – אל הדבור הגבוה שהוא השירה." חבור זה של הרגש העליון להבנה השכלית העליונה הוא המביא את האדם לתפילה העליונה. השירה היא כלי להבנה נעלה של המציאות והיא הדרך להתקשר בחכמה האלוקית העליונה, ורק האדם המתגבר על כוחות החומר שבו ומגיע לעצמיותו הפנימית יוכל לשיר את שירת האל. אצל הרב קוק, השירה היא פועל יוצא מחייו הרוחניים. על פי עדותו, הוא כותב שירה לא מבחירה, אלא מאונס רוחני. הוא זקוק לשירה כדי להביע את רעיונותיו. לדידו, שירת המשורר אינה רק דרך ביטוי של רעיונותיו אלא גם אמצעי לחינוך לימוד והסברה. על המחנך מוטל להביא את תלמידיו להקשבה למוסיקה שנמצאת בכל מצווה ובכל הלכה. לשירה יש עומק נוסף בתורת הרב. היא הדרך לרדת לעומק הבנת המציאות ולהכרה של הפנימיות.

7) מרים שכטר, "מדעי האומנות - השירה ביצירתו של הרב קוק זצ"ל," ספר בר-אילן ג (תשנ"ח), עמ' 137-141 ( להורדת המאמר). במאמר זה עומדת המחברת על ערכים ושאיפות העולים מעיון בשירת הרב קוק. לאמנות יש ערכים עצמיים אולם הרב קוק ראה בה חשיבות מיוחדת עם שיבת העם לארצו והתעוררות מצורת חיים דלה ועלובה לחיי כבוד וחיים של עמל. על האמן להביא את הכוח המדמה למלוא טהרתו וכך להגיע אל בקשת האני העצמי שלו. הצורך לכתוב היה "כאש בעצמות" הרב. בכתיבתו סממנים פיוטיים ובשיריו כמיהה לחרות הרוח. עם זאת הרב קוק דרש שתהא השירה כתובה בסגנון ברור. הוא לא מצא סיפוק מדרך כתיבתו שלו וציפה לבואו של משורר ששירתו תהא בעלת השפעה מכרעת על העם. הוא הביע את שאיפתו לחינוך דרך הכתיבה. הוא סבר כי על האדם להתערות במלוא נפשו בחיים אולם התערות זו צריכה להיות טהורה ונשגבה. הרב דיבר בכתביו על רגש האהבה הטבעית המרוכזת ומכוונת אל אהבת האל, הוא כתב בשיריו על השכלה כללית, תחושת הגאולה וערכה של המדינה. יצירתו של הרב עומדת על המתח שבין השאיפה לאמת הגלויה – המכבידה ומגבילה, לבין האמת הנסתרת; בין השאיפה לדינאמיות לבין השאיפה לשמרנות.

8) יוסף בן-שלמה, "החוקים שבשירה והשירה שבחוקים (על היצירה האסתטית במשנת הרב קוק)," נתיב 4:8 (תשנ"ה), עמ' 78-82 ( להורדת המאמר). ביחסו של הרב קוק לאמנות טבועה השניות בין השאיפה לפריצת גבולות המסורת לבין ההגבלה העצמית להישאר במסגרת זו. הנשמה הפיוטית תוכל להבין גם נושאים מחשבתיים בצורה טובה יותר. שכן "השירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית, במעמקי מהות המושג" מה שההשגה הפרוזאית אינה מסוגלת לעשות. ההבנה הראשונית של הממשות ניתנת ב"שירה" ו"הפרוזה" באה לפרש אותה ולדון במה שמתגלה בה. שירה ופרוזה הן גילוי לשניות של הספונטאניות המתפרצת והחוקיות המרסנת, המופיעה בכל תחומי הרוח, ושבתולדות ישראל התבטאה בספרות האגדה וההלכה. גם באגדה יש תמצית הלכתית וגם בהלכה יש "שירה אלוהית גדולה ואדירה" רק בראיה אחדותית של עולם הרוח המתח ביניהן יתבטל. הרב קוק ראה קשר מהותי בין אמנות למוסר. אסתטיקה נטולת תביעה מוסרית היא סימנה של אומות העולם. רק היהדות מיוחדת בקשר בין המוסר לערך היצירה. בשל כך, כדי לתקן את הספרות, צריכים הסופרים לטהר את עצמם. זאת ועוד, יכולת היצירה של הסופר בישראל מותנית גם במצבו של עם ישראל כולו. בעולם מתוקן תתבטל ההפרדה בין האסתטי והמוסרי ותתגלה אחדותם של כל תחומי הערכים. גילויי היופי בטבע ובאמנות מעשירים את חיי הנפש ומכינים בה "מקום" לקליטת "הקודש העליון" לכן ראוי לפתח את החוש האסתטי גם על ידי ספרות הדור אף שהיא נוטה אל החול הרי היא יכולה לשמש דרגות והכשרים בדרך להתגלות הטוהר העליון. היסוד החיובי באמנויות היפות אינו רק בהשפעתן החינוכית אלא כגילויים לכוח היצירה של הרוח האנושית, המשתתפת בפעולת הרוח האלוהית המקדמת את התהליך הכללי של הרוחניות בעולם כבסיס להתקדשות המציאות. תחומי חול, בהופעתם החיצונית ובבידודם, אין בהם כל קדושה, אך בראייה הפנימית הכוללת של חכמת הקודש נתפסת המשמעות הנסתרת של הרוח החילונית, שהיא ביטוי ל"כוח תרבות עליון גנוז כנשמתה של האנושות הלקוחה מיסוד היצירה האלוהית המלא עולם". הרב קוק תפס את היופי במובנו הקלאסי - כהרמוניה וכחוקיות תכליתית של היקום. במובן זה שורר היופי במציאות כולה. ערכה של הרמוניה זו הוא בעדותה על כוונת הבורא במעשיו בעולם. יחד עם חופש היצירה נשמרה אצל הרב קוק קדימות הערך המוסרי לאסתטי. אולם כאשר היוצר יגיע לתפיסת היופי מנקודת הראות של "חכמת הקודש" שוב תפתח בפניו חירות יצירה בלתי מוגבלת. אולם חירות ספונטאנית זו אינה מושגת בקלות. הדרך אליה רצופה ייסורים שמקורם בניגוד בין ההתכנסות הפנימית של הרוח לבין הממשות הוויטלית וכוחותיה החומריים. כדי לבטא את הממשות החיה בכלי ביטוי לשוניים יש למצוא צורות המתאימות ככל האפשר לממשות זו ואי אפשר שאלו יהיו ברורות ומדויקות. המתח הזה שבין הממשות החיה והצורות הבאות להביעה, נתגלה אצל הרב קוק עצמו בקשיי כתיבה ובסבל של חבלי יצירה, שהוא חוזר ומזכירם. השאיפה להכיל בכלים מוגבלים את "רוב שפעת המחשבה" מובילה לעיתים להרגשת אי-יכולת להתבטא כלל. זהו מצב שבו אמצעי הביטוי מורגשים כזרים לחיי הרוח המתפרצים ומבקשים את גילוים. ככל שיתבטל הניכור המדומה בין החיים הפנימיים למציאות החיצונית, כן תשתחרר גם יכולת הביטוי ממאסרה. היצירה הרוחנית היא תהליך של גאולה עצמית. הגאולה האישית של נשמת היוצר והתגברותו על קשיי היצירה הרוחנית מהווה חלק מתהליך הגאולה בעולם החיצוני, במציאות ההיסטורית של עם ישראל. רק בשיבת העם היהודי אל הטבע הגשמי בארץ ישראל יוכל ליצור אמנות המושרשת בחיים הקונקרטיים ולא ברוח המופשטת בלבד. לפיכך ראה הרב קוק אפילו בתחייה גשמית חלקית של הארץ פתח ליצירה האמנותית לקלוט ולהביע את האור הרוחני.

למאמרים העוסקים בספרות כחלק מהגותו של הרב קוק על האמנות בכללה לחץ כאן.