אמנות במשנת הרב קוק – ביבליוגרפיה מוערת

רחלי לבל

מעטים, אם בכלל, ההוגים היהודים הדתיים שהראו יחס חיובי אל האמנויות הויזואליות כפי שעשה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בכתביו, איגרותיו ומאמריו. במשך שנות הגלות הארוכות כמעט ולא טרחו הוגים יהודים להתייחס לאומנויות אלו. ואם וכאשר נגעו בהן, הרי היה זה בעיקר כדי לגנותן כסוג של 'עבודה זרה'. עם התעוררות התחייה הלאומית והתרבותית בארץ ישראל החלה מפעפעת אף תחייתן של אמנויות אלו במסגרות יהודיות. הרב קוק הוא בבחינת משב רוח רענן במסגרת ההתייחסויות הדתיות לאמנות. דווקא בזמננו אנו, כמה דורות לאחר כתיבתו, כאשר אנו מחפשים אלטרנטיבות בחיזוק עולמם הדתי-רוחני של בנינו ובנותינו, מעניין לבדוק את הדברים שכתב הרב על האומנויות הללו וחיבורן לעבודת ה'. מספר מאמרים נכתבו בנושא. אנו שמחים להביא בפניכם ביבליוגרפיה מוערת של המאמרים העוסקים ביחסו של הרב קוק לאומנויות הויזואליות. רוב המאמרים מצורפים באתר וניתן לצפות בהם ברשת או להורידם כקובצי PDF.

מאמרים המתמקדים במורכבות יחסו של הרב קוק לאמנות

1) פרופ' יוסף בן שלמה, שירת החיים (תל-אביב: משרד הבטחון, 1992), עמ' 71-72. יחסו של הרב קוק ליצירה האמנותית מורכב למדי ומתבטא ברמות שונות. יסודו הפשוט בניגוד בין האסתטי חסר התביעה המוסרית לבין תורת ישראל שבקדושתה שואפת להתממש במעשה המוסרי בכל תחומי החיים. אבל מצד אחר רואה הרב קוק בגילויי היופי בטבע וביצירות אמנות דברים המעשירים את חיי הנפש ומכשירים אותה לקליטת שפע הקדושה. האמנות, כגילוי של כוח היצירה של הרוח האנושית מקדמת את התהליך הכללי של הרוחניות בעולם. עם זאת התריע הרב קוק על סכנת האלילות הטמונה בפולחן היופי ודרש הקפדה על האיסורים ההלכתיים בנושא. הרב קוק אינו דוגל ב"אמנות לשם אמנות". בכך הוא מציג לא רק עמדה יהודית מסורתית אלא גישה אינסטרומנטאלית ליופי ולאמנות המאפיינת גם שיטות פילוסופיות מסוימות.

2) צבי ירון, "האמנות וערכה" בתוך ספרו: משנתו של הרב קוק (ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשל"ד), עמ' 181-186 ( להורדת המאמר). לדעת ירון אין במשנת הרב מעמד לאמנות כשלעצמה. הפרזה בחשיבותה עד לכדי הפיכתה לערך בפני עצמה יש בה משום אלילות. יש לדחות את הכוח המדמה בהיותו הפרזת ערכו של היופי הגופני והדמיון האמנותי. אולם בהיותו בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו יש לפתחו כדי לתת ביטוי אמנותי לשאיפות טהורות וקדושות. ירון מנתח את מכתבו של הרב קוק אל אגודת בצלאל. שם הרב מגלה שמחה על גילויי הפעילות האמנותית אך קורא לבחון את האמנות על פי הבחינה המגמתית הדתית. אין לכבול את חופש היצירה בשלשלאות ברזל אולם למגבלות ההלכתיות על האמנות יש מקום בהיותן גדר מפני מתירנות אלילית. הרב שואף שהפעילות האמנותית בארץ ישראל תהיה משותפת להמון רב מבני ציון.

3) הרב רונן לוביץ, "אמנות ואמונה – התלכנה שתיהן יחדיו?," בשדה חמד (גליון 2-3, תש"ס),עמ' 153-141 ( ברשת כאן). במאמר זה דן המחבר בסוגיות ביחס בין חינוך לאמנות. במהלך המאמר הוא מציג גם את יחסו של הרב קוק לאמנות. ביחסו החיובי של הרב קוק לאומנות מבחין המחבר בין שלוש הגדרות שונות, המייצגות שלוש עמדות שונות ומרובדות. האמנות כסימן, האמנות כפרח והאמנות כפרי. ברובד של ראיית האמנות כסימן לא מיוחס לאמנות ערך עצמי רב והיא נתפסת כתופעה חיובית רק בהיותה ביטוי לתהליכים חשובים אחרים. "בד בבד עם תחיית האמנות, סבור הרב קוק, תבוא גם התפתחות בתחומים נוספים." האמנות כפרח הינה ראיית ערך בערכים אסתטיים. ברובד אחד בעל משמעות פסיכולוגית, כבבואה לנפש האדם, שם הרב קוק מחייב אותו כמבע לרשמים פנימיים. וברובד אחר, גבוה יותר, הוא בעל משמעות תיאוסופית – ההנאה מיפי העולם כהשתקפות לעולם האידיאות העליון בנפשם של הצדיקים העליונים. האמנות כפרי היא החיבור לעולם המעשה. באיגרתו לבצלאל הוא מדבר על התועלת החומרית שבאמנות המסוגלת לפתוח שערי פרנסה נוספים למשפחות רבות. לדעת הרב קוק יצירה אמנותית מחייבת מידה גדושה של תודעת חירות ותחושה של חוסר מוגבלויות. האמן יוצר מתוך אוטונומיה ומתיימר לקבוע לעצמו את חוקי היצירה ולא להגביל את יצירתו בכבלי ההתאמה לחוקי החברה וכלליה. הרב קוק רואה לנגד עיניו אפשרות של יצירה שבה "מתמזגים אמנות ויהדות במזיגה הרמונית מופלאה." הוא ציפה ליום בו הספרות והאמנות יתקדשו. ראיה זו אופיינית להגותו החותרת להרמוניה בין קודש לחול ובין רוח וחומר. לכן גם עם דברי השבח לאמנות הבאה מתוך טהרה הוא מגנה כל יצירה שאינה כזו וגוזר עליה קבורה. הרב קוק צופה ש"הספרות הלקויה בטומאת הרעיון תעבור מן העולם יחד עם רוח הטומאה בכלל"

4) ישעיהו הדרי, פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק (ירושלים: הוצאת אמנה, 1976), עמ' 106-113 ("שיחה ז': ערכי תרבות-האמנות" -- להורדת המאמר). התפקיד החשוב ביותר בין תפקידי היצירה האנושית באמנות הוא, לדעת הרב קוק, מתן ביטוי להלכי הנפש הפנימיים. בשמחה על פתיחת "בצלאל" הוא מביע את מעלת האמנות במשל שנמשָלוֹ הוא מעלת האמנות כסימן להתעוררות מתרדמת הגלות. הרב רואה בחינוך לקראת חיי יצירה ומלאכה הן את האספקט המעשי של פרנסה ומקצוע והן את האספקט העמוק יותר של האמנות כ"מפתח" ל"הדרת החיים". אולם עם ההערצה אל היופי והאמנות יש להיזהר משיכרון והתמסרות כללית לערכים אלו. העובדה שהאלילות – אויבתה הנצחית של ישראל פיתחה בעבר את האמנות, מהווה גם היא מכשול בדרכו של האומן הישראלי. ההגבלות ההלכתיות על האמנות באו כדי להלחם באלילות. ולאחר שנוצחה זו האחרונה נותרו אי אילו איסורים הקשורים בע"ז כדי להנציח את ניצחון היהדות על האלילות וכדי לסמל את התקווה של תיקון עולם במלכות שדי. איסור זה (איסור עשיית פרצוף אדם שלם בולט) "פוגם רק מעט את החרושת והאמנות" אולם גם לאיסור זה מוצא הרב עצה מבחינה הלכתית.

5א) הרב יובל שרלו, "הרהורים בסוגית תרבות ואמנות" מתוך: לזבולון (ירושלים: משרד החינוך/מינהל החינוך הדתי, תשנ"ט), עמ' 407-421 ( להורדת המאמר). במאמר זה מנסה הרב שרלו לעמוד על היחס הראוי לשאלת העיסוק בתרבות הכללית בעולם רוחני יהודי בן זמננו. במסגרת זו הוא מביא מובאות מהוגים שונים. ביניהם הרב קוק. הרב קוק ייחס חשיבות לעובדה שהתורה ניתנה על בסיס של עולם שלם מלא כוחות רוחניים שכבר היו קיימים – דרך ארץ קדמה לתורה – במובן של קדימות היסטורית. דרך ארץ – החיים הטבעיים – הכרחית לגילוי מלוא פניה של תורה. היצירה האמנותית אינה רק כלי הנרתם לשימוש בקודש. (ציורים ככלי ליצור פרוכות וכשרון דרמטי ככלי להשיב את ישראל לאביהם שבשמיים.) היא עומדת בפני עצמה. שכן היא מציאות של חיים שעניינה תרגום עוצמות, תחושות ורגשות לכלי ביטוי מציאותיים. המישור האסתטי עומד אצל הרב קוק בפני עצמו ואינו משרת עניין אחר. הוא חלק בלתי נפרד ממהות החיים שהיא הוצאה מן הכוח אל הפועל את כל הטוב שבאדם. טוב המתפשט על פני המציאות כולה. במשנת הרב, דרך ארץ אינה רק רשות אלא חלק חיוני מקבלת התורה. התקופה בה היו ישראל עובדי ע"ז יצרה תכונות מיוחדות באומה הישראלית שלא היו נוצרות באופן שונה. "החושניות שבעבודת האלילים חיברה את האומה למציאות והבכירה בה את היכולת לשאת את תורת ד' במלוא החיוּת העולמית." כל הנוגע לכוחות היצירה האמנותית והתרבותית של האדם יש לו מגע עם העניין האלוקי. השראת שכינה הבאה על רקע מציאות מפותחת ומלאה בכל גווניה הינה נעלה יותר ולא יתכן כי דבר ד' לא יופיע במלואו על אחד התחומים המשמעותיים ביותר בחיי האדם. "הראי"ה ראה מקום מרכזי ליצירתיות הרוחנית, להאזנה לכוחות הנפש, לרגישות הדמיונית ולכלי נפש נוספים. כל אלה הם שילוב של ידע והשראה, רגישות ולימוד, ואלה הולכים ומתפתחים כדרך שענייני רוח הולכים וגדלים. לתרבות ולאומנות מקום נרחב, כיוון שעניינם מופנה בעיקר אל הכוחות הדמיוניים, והם נרתמים לעיצוב דמות האדם המאמין בהווה, שיהא נכון לקלוט בעתיד את דבר ד' המופיע בדרכי הנבואה."

5ב) את ההרהורים בסוגיה זו מנסה הרב שרלו להתוות לתכנית חינוכית במאמרו "דמותו של האמן הדתי: מבוא וטיוטת תכנית לימודים," טללי אורות י' (תשס"ב), עמ' 336-367 ( ברשת כאן).

6) הרב בנימין צביאלי, "הראי"ה קוק ויחסו לספרות ולאמנות" בתוך: באוֹרוֹ (ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו), עמ' 518-527 ( להורדת המאמר). במאמר זה עוסק המחבר ביחסו של הרב קוק לאמנות בכללה ומתמקד באמנות הספרות היפה. הכותב פותח את דבריו בטענה כי הרב קוק יוצר ראייה חדשה של מסורת האמנות כל אימת שהוא מדבר עליה וזאת מתוך משנתו הכוללת על הקודש הכללי, החיות העולמית, האחדות הכוללת, והטוב הכללי. לדעת הרב, חירות נפשית היא תנאי בל יעבור ליצירה רוחנית ואמנותית ולא תיתכן יצירה אמנותית הבאה מכוח הדרכה חיצונית כי אם זו הנובעת ממקורו הפנימי של יוצרה. את הסתירה בין טבעה החופשי של היצירה האמנותית למערכת הסייגים, איסורים והגבלות שביהדות מגביל הרב לרובד העליון בלבד בעוד שבמכלול מערכת מצוות היהדות על חוקיה ומשפטיה ואיסוריה הוא רואה חלק מן היצירה האמנותית השירית הקוסמית הפועלת ביהדות. המחבר מזכיר את המכתב לבצלאל כמבטא את גישתו זו של הרב לאמנות כמעוררת סיפוק רב מחד גיסא אך מעוררת גם חששות כבדים מאידך גיסא. מכאן ועד סוף המאמר מתמקד המחבר ביחסו של הרב לאמנות היצירה הספרותית.

מאמר העוסק ברובד התיאולוגי שבאמנות

מאמרים המתמקדים ברעיון האסתטי במשנת הרב קוק

8) ד"ר יהודה גלמן, "האסתטיקה במשנתו של הרב קוק" בתוך: יובל אורות (ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשמ"ח), עמ' 159-168. גלמן מקביל בין המתיחות שבין שני רעיונות הפוכים בכתבי הרב קוק – בקשת הסדר האיזון והריסון העצמי מול רעיון הספונטאניות והחרות הרוחנית לבין שני כיווני היצירה האסתטית כפי שהם מוגדרים על ידי הפילוסוף ניטשה. האומנות האפולונית והאמנות הדיוניסית. היצירה האפולונית היא המעצבת צורה ומגדירה. היא אמנות מתארת ומייצגת. עיקרה בפיסול, ציור ומוסיקה פרוגראמאטית. היא עוסקת במיוחד בדימויים. "היא מסודרת, קצובה, מאוזנת וחופשית מרגשות פראיים". היא ההוצאה לפועל של רעיון שכבר היה קיים. לעומתה, היצירה הדיוניסית היא שכרון היוצר המביאה אותו למחיקת האינדיבידואל והתודעה העצמית. היא ספונטאנית ומיידית ומתגלמת בעיקר בשירה ריקוד ומוסיקה. היא אינה עוסקת בתופעות או דימויים, אלא כדברי ניטשה "בתחום הקודם לתופעות ומעבר להן". הסתירה בין שני כוחות אלו מתיישבת בטרגדיה היוונית. גלמן רואה אצל הרב קוק שלוש דרגות של יצירה אמנותית. הדרגה הראשונה, הנמוכה שבכולן, מקבילה ליצירה האפולונית. בדרגה זו עוסקת האמנות בסידור חלקים ביופי חיצוני על פי חוקים ויחסים מוגדרים. יצירה כזו נקראת בפי הרב קוק "תפארת" ולעיתים "תפארת חיצונית" היא עוסקת רק בתחום הדימויים והתופעות ולא חודרת לתחום הפנימי הקודם ומעבר לתופעות. הרמה הזו, הנמוכה, נקראת, "יופי" ו"היפה" הדרגה השנייה, הגבוהה יותר, גם היא כמו הראשונה מסודרת על פי חוקים. אולם שלא כמותה היא עוסקת במציאות רוחנית פנימית. לדרגה זו של האסתטיקה שייכות השירה והמוסיקה. רמה זו מכונה בשם "הקדושה" ו"הקדוש" היא יוצרת תחום של פאר, של קדושה פנימית וחבויה הרחק מן התופעות אך גם היא קיימת על פי חוקים. הדרגה השלישית היא מעל לכל חוק. היא שותפה לאופי הדיוניסי של הספונטאניות והשטף החופשי של יצירה, ולהתמזגות במרחבים. הרב קוק חי ויצר באופן משמעותי ביותר בדרגה זו. בדברי הרב יש סתירה בין שני כוחות אסתטיים, מצד אחד הוא דורש בתוקף את שמירת האמנות בתוך גבולות קצובים ומדודים. ומצד שני הוא משתוקק להגיע לחופש ביטוי בלא גבולות. שני היסודות יחד מתיישבים בהשלמה המביאה לאחדות של סינתזה, שהיא יצירה חדשה לחלוטין. ההשלמה בין היסודות האפולוניים לבין היסודות הדיוניסיים באסתטיקה היא חלק מההשלמה בין "כוחות דתיקון" ו"כוחות דתוהו". ביצירה האסתטית גילה הרב קוק את ההשלמה דווקא בתחום הציור, אשר לכאורה נדמה כי מהיותו מתאר, שורשו ביסוד האפולוני גרידא. אבל באותה השלמה עליונה יכול גם הציור לאחד את החוקיות האפולונית עם השאיפות הגדולות הדיוניסיות.

9) צ' גרונדמן, "האסתטיקה במשנת הרב קוק בתוך: אמנות במשנת הרב קוק, ערך הרב דוד ספקטור (ירושלים: משרד החינוך/מינהל החינוך הדתי, תשס"א) עמ' 92-100 ( להורדת המאמר). גרונדמן סוקר את מרכיבי האסטטיקה במשנתו של הרב קוק תוך השוואתם למחשבת הוגים אחרים בתחום הפילוסופיה של האמנות. הוגים כדוגמת א. קאסירר, ו. קנדינסקי, פ. קליי, ג. וואסרי ואמירות מפי מיכאל אנג'לו, שיקספיר ורבי נחמן מברסלב. במאמרו הוא דן במעלות והמורדות של הפעילות האמנותית (המוגדרים על ידי הרב קוק כדרכים בתהליך התשובה); בשלמות היצירה; בצורך באינטואיציה אמנותית המבוססת על אינטלקט; בשלבי ההתהוות וביחס בין הדמיון והשכל. הכותב קורא לציירים בעלי נפש לדלות מעמקי מעין הגותו של הרב קוק כדי לרוות את צימאון רוחם.

השיקול האמנותי בתשובה הלכתית

מאמרים המזכירים את הרב קוק בדבריהם

11) הרב ירמיהו סטויסקי, "יהדות ואמנות בין מעשה בראשית לתוהו ובוהו," מחניים (גליון 10, תשנ"ה) ברשת כאן. במאמר הדן בגישת התורה וחז"ל לחופש היצירה מעיר המחבר כי גם הרב קוק היה ער לדינאמיקה שבין המעשה היצירתי פורץ הגבולות ובעל שאיפה לביטוי עצמי לבין ההגבלה של החוק ההלכתי והניסיון העדין למזג ביניהן.

12) ד"ר אלכסנדר רון, "על היצירה האומנותית וחופש היצירה" (הופיע ברשת כאן). במהלך המאמר מזכיר ד"ר רון (שופט בית משפט השלום, אילת) את יחסו החיובי של הרב קוק לאמנות. הוא טוען כי הרב קוק הציג תפיסה הרמונית המעריכה את חשיבותן של היצירה האומנותית והאסתטיקה. אמנם הרב קוק מדגיש כי אין מדובר באמנות חסרת גבולות ולא הותר כל רסן אך יחסו הבסיסי לאמנות הוא חיובי במובהק.