בשעות של בדידות, 'איש האמונה' היה לבן- שיח, נתן הסבר ופשר למצוקותי כמאמינה. הבהיר לי כי בחירה בדרך של אמונה היא בחירה מודעת בחיים של בדידות. בשנית, פגשתי את הרב סולובייצ'יק, בתקופה מאוחרת בהרבה, שוב כגואל ומנחם ממצוקה קיומית. שנים של לימוד תורה ועיון במקורותיה הרבים, הביאוני להתוודעות איטית וקבועה במקומי הנחות כאשה במסורת היהודית ובתרבותה. פגשתי משפטים קשים ומדכאים, שנאמרו לפני אלפי שנים ומשמשים עד ימינו בהגותם ובפסקיהם של רבים ממורי העם: אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה (ילקוט שמעוני שופטים רמז מב). ועוד ועוד... הכרתי באפליה שנגזרת עלי מתוקף היותי מודרת מן המרחב התורני. מוכחשת כסובייקט אוטונומי ומוגדרת כאובייקט של הגבר. בתוך משבר זה, של זהותי כאשה יהודיה ולומדת תורה, גיליתי אצל הרב סולובייצי'ק יחס אחר לאשה וראיה אחרת של זוגיות. האדם המאמין, האקזיסטנציאליסטי, אינו מתייחס לסביבתו באופן פונקציונלי ואופורטוניסטי (נצלני), והזולת, איש או אשה אינם "אובייקט" בשבילו, הרב סולובייצ'יק מבנה את תהליך היווצרות הידידות-הזוגיות, על יחסי "אני-אתה" (לפי בובר). האדם השני עדיין בודד. הוא הבדיל את עצמו מסביבתו, אשר אליה כוון את התבוננותו. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה". הוא אזרח של עולם חדש, עולמו של האדם אבל אין לו חבר אשר עמו יכול הוא להתקשר, ועל כן הוא חסר בטחון מבחינה אקזיסטנציאלית. ואף מציאותה של האשה שנבראה יחד עם האדם הראשון לא הייתה משנה את המצב אילולא התהוות של סוג חדש של התחברות. בנקודה מכרעת זו, אם האדם רוצה להגשים את שאיפתו לגאולה בשלמותה, חייב הוא להתחיל בפעולה שתביא לגילוי חבר, אשר יהיה אף הוא יחיד ומיוחד כמותו, אבל ישכיל לתת את אמנות התקשורת, ויחדיו יקימו קהילה. ברם הואיל ופעולה זו היא חלק מן המחווה הגואלת, חובה שיהיה בה גם קרבן. כי הכשלון הוא הדרך להשגת הגאולה השלמה. הרעות החדשה הזאת אינה באה על ידי כיבוש אלא על ידי כניעה ונסיגה. "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם". האדם נכבש ונצח--ובכישלונו מצא את חברו (עמ' 26). האדם השני, איש האמונה מתוודע בהדרגה לבדידותו, לניכורו מן הסביבה הטבעית ודווקא מתוך תחושה קשה זו של בדידות וכשלון למצוא חברותא עם בעלי החיים, חווה הוא את מפלתו. זוהי, לדעתו של הרב סולובייצ'יק, המשמעות של נפילת התרדמה בזמן היווצרות האשה, הביטוי של הצטמצמות האדם לקראת הכרה בזולתו כאדם שווה ערך לו. זהו יסוד מרכזי במשנתו של בובר המבוססת על תפיסתו של קאנט, שבין בני האדם היחס הראוי הוא שוויוני ולכן כל אחד חייב לצמצם את מלכותו כאדם, כלפי זולתו השווה לו, ואסור שישתמש בו כאובייקט, שהרי גם זולתו נולד בצלם אלוקים. גם אצל הרב סולובייצ'יק היחס בין אדם לחוה, הוא יחס בין סובייקט לסובייקט, אני-אתה. מול המציאות הטבעית בה כל סובייקט רואה סביבו מכלול של אמצעים ואובייקטים, חוה היא השותפה האקזיסטנציאלית הראשונה. איש ואשה הם אבטיפוס של קהילת האמונה הראשונה. במאמרו "עימות" ("Confrontation") הרב תאר שלבי התפתחות של האדם. האדם יכול לצמוח מקיום כיצור טבעי, ספונטני וכללי, כחלק מקיום המין האנושי ללא כל משמעות ייחודית, להפוך לאדם מעומת, מודע לפוטנציאל האינסופי שבו. העליה לשלב השני הוא ההתעמתות של האדם לא רק עם הטבע הסובב אותו, אלא גם עם עצמו כיצור טבעי, עם יצריו ומאוויו. קבלה עצמית של נורמות, של צווי ה' עליו, מכניעה אותו מול האלוקים ומשמרת אותו מנפילה לידי דחף תהומי ואף שטני לשררה ושלטון ללא מיצרים. ב"עימות" הרב סולובייצ'יק מציג שלב שלישי: אליו חייב האדם להעפיל מתוך כיסופיו להגשמה. בשלב זה שוב עומד האדם בעימות. ברם הפעם אין זה עימותו של סובייקט המביט ברגש של עליונות באובייקט שלמרגלותיו, אלא כאן שני סובייקטים שווים, בודדים באחרותם וסגולותיהם, שניהם דחויים על ידי סדר העולם האובייקטיבי ושניהם צמאים להתחברות. עימות זה אינו חד צדדי הוא הדדי. הפעם עומדים שני הצדדים זה לצדו של זה, וכל אחד מודה בקיומו של השני. ההתבדלות הופכת לקיום יחדיו. "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו... ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם" (בראשית ב: יח, כב). ה' יצר את חוה אף היא יצור אנושי. נפגשים שני יחידים בודדים וחסרי ישע, נוצר הצוות הראשון. מכאן למדתי כי הרב סולובייצ'יק ראה בי כאשה בת זוג שוות ערך, צוות ראשון. היחס הנכון בין שני בני אדם. כסובייקט אל סובייקט. נבנים בתוך יחסי הזוגיות. כמו כל צוות של אנשים חושבים, אשר קיומם מודע, מעומת ומתעלה. החבר האמיתי אינו רק מי שעונה 'אמן' על כל מה שחברו עושה, אלא גם מי שמסוגל לאתגרו בויכוח, בהתנגדות, בהבעת דעה שונה וביצירת יחד ויחוד אישי בו זמנית: גדולתו של אדם מתבטאת בגישתו הדיאלקטית אל מעמתו, ביחסו הדו-ערכי לזולתו, בקשרי ידידות ובקריאת תגר, בהשתייכות אל הזולת ובנסיגה בו זמנית ממנו. בהתפצלות ה"עזר" וה"כנגדו" אנו נוחלים נצחוננו ותבוסתנו כאחד". האדם בן-זמננו אשר לא עמד במבחן העימות של השלב השני, אין כוחו רב גם במישור העימות אישי. הוא שכח כיצד משתלטים על החכמה הדיאלקטית של "עזר כנגדו"--של זהות עם מעמתו ושוני הימנו בו-זמנית של חיים במשותף ובמקביל בבדידות. הוא הרגיל עצמו להתייצב מול רעהו בדומה לסדר הנוהג בשלב הסובייקט-אובייקט, תוך שאיפה לרדות בו ולשעבדו במקום להתקיים עמו קיום של התקשרות וצוות (מתוך: "עימות"). גם לגבי חווית הזהות שלי כאשה, הרב סולובייצ'יק היה לי לפה. בסירובו להמשיך מסורת עתיקת יומין, המתייחסת אלי כאובייקט, אך ורק בגלל היותי אשה, נתן לי גבוי ונחמה. בניגוד לרוב ההוגים היהודים, שלל כל יחס של סובייקט-אובייקט, כיחס פרימיטיבי במובן האנושי ובמובן המוסרי. כל שליטה והיררכיה בין בני אדם פסולה בעיניו. הקיום יחדיו שהוא הציע הוא ממקום של "כנגדו", של דיאלוג ומחלוקת, עבורי פרושו לפרשת בריאתה של האשה, הוא גאולה של טקסט, והפיכתו למקור לערכי השוויון, החרות וכבוד האשה באשר היא אדם. חנה קהת, כלת אות הנשיא למתנדב לשנת 2004, נשואה ואם לששה. מרצה וחוקרת במדעי היהדות והחינוך ומסיימת דוקטורט במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. היא ייסדה ועמדה בראש תנועת "קולך" בהתנדבות מ-1998 עד 2004.
|
חזרה לרשימת המאמרים