ארבעים שנה לאיש האמונה הבודד
תובנות ומחשבות חדשות

והאיש הזה הוא אנחנו:
על האיש, האמונה והבדידות
אביעד הכהן

אמור לי מיהו "איש האמונה" שלך ואומר לך מי אתה.

המפגש הראשון שלי עם הספר היה, יש להודות, מוזר למדי. היה זה לפני עשרות שנים, בעודי תלמיד ישיבה צעיר. באחד הימים, צדה עיני ספר דקיק, שנח בפינת בית המדרש. מלבר, נדמה הספר כאחד מ"ספרי היראים", אחד מני רבים. ספר קודש, שעטיפתו שחורה, ואותיות שעל גבה מזהירות בזהבן. אך מתוכו היה זה ספר שונה לחלוטין: תוכו רצוף היה מונחים פילוסופיים ו"מקצועיים" (אונטלוגיה ואכזיסטנציאליות, טרנסדנטיות ואימננטיות, דיאלקטיקה ואמפיריציזם, אפוקליפטיקה ומאגיה), לצד דמויות משונות המלוות אותן (דיקארט וקירקגור, קאנט ושופנהאואר), שבאותם ימים בוודאי לא היו לחם חוקו השגרתי של בחור ישיבה ארצישראלי מצוי. הטקסט נראה זר ומוזר בעולם בית המדרש של רש"י והתוספות, ר' שמעון שקופ וחידושי ר' חיים הלוי. לא "לישנא דרבנן" אלא ניסוחים פילוסופיים ולצדם ניצוצות ספרותיים מופלאים (שכידוע, נמנים עם אחד מסממני ההיכר הבולטים של כתיבת "הרב" בשנים מאוחרות יותר).

ומכל מקום, היה זה חידוש מרענן: לא עוד "גן דתי של שושנים", אושר והרמוניה, בלשון מתקתקה וסכרינית, אך מזויפת מתוכה, אלא תעייה ותהיה, סבל ובדידות. לא פתרונות אינסטנט, מן המוכן, אלא הררים של ייסורים וחיבוטי נפש, מאבקים פנימיים וסתירות.

למרות הבדידות והצער והכאב הניבטים מכל עבר בעולמו של "איש האמונה", ואולי דווקא משום כך, שָבָה הספר את לבי לאלתר. הייתה בו בבואה לעולמו של איש האמונה בן ימינו. "בן ימינו" לא רק מבחינה כרונולוגית, אלא מצד ההיבט המהותי.

"איש האמונה" לימד אותי, וצריך ללמד את כולנו, לראות את העולם הדתי במורכבותו. לא אמיתות פשטניות ושטחיות, אלא ראייה מורכבת ועמוקה. משום כך, נראה תיאורו המורכב של אדם הראשון, על כפל פניו, כה אמיתי, כֵּן. לא התעלמות או תירוץ דחוק, אלא הכרה במורכבות והעמדתה על המסלול הטיפולוגי והדיאלקטי, מסלול שכה היה אהוב על הגריד"ס, והיה ליסוד מרכזי במשנתו ותורתו. או בניסוחו של הרב עצמו: "אם ישאלני אדם בדבר תכליתה של ההלכה, אשיבנו כי היא באה לידי ביטוי דווקא בדיאלקטיקה הנהדרת והפאראדוכסאלית המונחת ביסוד המחווה ההלכתית" (עמ' 47, וראו שם, עמ' 50-51).

לימים, דבקה נפשי דווקא בדמות הפחות מוכרת של "איש האמונה". לא זו של אדם הראשון, "הוד והדר תעטרהו", שליט יחיד בעולם, כובש ורודה, אלא דווקא דמותו של אלישע בן שפט, דמות אנונימית הניצב בשדה, בצמד האחרון, השנים-עשר, שבדמותו בחר הרב לחתום את ספרו. כדרכו בקודש, מנתח הגריד"ס דמות זו במשפטים ספורים, מדודים. מתוך פשט המקראות יוצר "הרב" לפנינו דמות מופלאה המשקפת, במעין תמונת מראָה, את היהודי בן ימינו.

"בעל יחוס", בנן של קדושים (או, מדויק יותר, בן אציל עשיר), "ביזנסמן" רב מעללים, חנוט בחליפה יקרה, מתוחכם ומחושב, יעיל ומוכשר, המנהל את עסקיו ביד רמה. מניות ומדדים. דאו ג'ונס והיי-טק, וול סטריט וה"סיטי" של לונדון, הם מרכז עולמו. בתוך שגרת החיים, נתקל הוא לפתע בנביא בודד, לבוש סחבות, חולם חלומות, זר ומוזר, המתהלך ברחובה של עיר, מוכיח את החטאים וקורא לפניהם את דבר ה'.

בעולמו של הרב "אלישע הישן", הופך ל"אלישע חדש" (עמ' 61). אבל הדמות החדשה אינה מתנתקת מעולם המציאות. היא באה מעולם המעשה, מתוך החיים הריאליים, ואליהם היא שבה. אלא שעכשיו נושאת היא עיניה למוסר ולא רק למסחר. עתה נותנת היא דעתה לא רק למאזן ולדירקטוריון אלא גם לעבדים המסכנים העמלים עם השוורים בחום היום, לאיכרים המתחננים לפת לחם. האמונה אינה משמשת לו רק כר למילוי תאוותיו הרוחניות והאגואיסטיות, להעפיל למרומי הר הנבואה בודד במועדיו, אלא לטובת הכלל, ולשם הוראת החברה את הדרך הראויה אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.

"איש האמונה" מדבר אל לבי, ומן הסתם אל לב אנשים כה רבים בימינו, דווקא בגלל שאינו מציג דמויות של מלאכים, אנשי אמונה שלא מן העולם הזה, נטולי יצרים, נטולי תהיות, מרחפים באוויר כדמויותיו הציוריות של מארק שאגאל. "איש האמונה" של "הרב" אינו אדם שכל חייו הם גן עדן מתמשך, דרכו סוגה בשושנים, רצופה הוד והדר. "איש האמונה" של "הרב" הוא האדם בן זמננו, עמוס תלאות וייסורים, לבטים ומאבקים, שצריך לפלס לו דרך רבת מכשולים ומהמורות בתוך שלל האמונות והדעות של העולם המודרני, על שלל פיתוייו ומכשלותיו, הגשמיים והאינטלקטואליים.

"איש האמונה" של "הרב" אינו נביא זקן, חייכן ומאיר פנים, המקבל השראה מלמעלה, מתבודד במדבריות או חי על אי בודד. "איש האמונה" אינו נביא יחיד סגולה, המסתגר עם סודותיו במרומי האולימפוס ומותיר את כל העם חוצה להם (עמ' 38). "איש האמונה" של "הרב" הוא גם בן אנוש, עממי, חוטב עצים ושואב מים, שחי בתוך החיים, "גלוי לכל העמים", אך בה בעת שואף הוא לקרבת אלוקים ומשיגה.

"איש האמונה" הוא דמות מורכבת ומסובכת, המתמודד עם העולם המודרני ויכול לו. דווקא בשל כך, הוא נתפס כדמות אמינה, החיה כאן ועכשיו, ולא רק בעולם הדמיון. זה סוד קסמו, וזה סוד כוחו.

קרבתו לעולם האמיתי, מאפשרת לכל אחד מאתנו, שעוסק בהוראה ובחינוך, להציב את דמותו כמודל לחיקוי. בין בתרי הספר, מסתתרת מסכת חינוכית שלמה. ראשית, הכרה בכך שלא כל בעיה בעולמנו ניתנת לפתרון (עמ' 12). ואף שלא עלינו המלאכה לגמור את כל הפתרונות, איננו רשאים להיבטל ממנה.

"איש האמונה" מלמד אותנו שאין פטנטים בחינוך לאמונה. אמונה אינה גן עדן, שבו יושבים הצדיקים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. אמונה בעולם בן ימינו פירושה עימות מתמיד, מתמשך. מאבק עד עלות השחר.

"איש האמונה" מלמד אותנו ש"כבוד האדם" אינו מתבטא רק ב"כּוּבֶד" מדומה, שניתן לתאב הכבוד על ידי עמי ארצות הסובבים אותו ומלחכים את פנכתו מפני עושרו או מכוח שררתו. כבוד האדם בא לביטוי במלוא הדרו רק כאשר יתמודד עם המודרנה וינצל אותה ליישובו של עולם. "האדם הקדמון שלא היה יכול ללחום במחלות, ואשר נפל קרבן בהמוניו לדבר ולקדחת כשהוא מושפל וחסר אונים", כותב הרב, "לא היה יכול לדרוש לעצמו את כתר ההדר. רק האדם הבונה בתי חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם מתברך במידת הכבוד" (עמ' 16-17), ומוסיף: "אדם שחי במאות ה-17 וה-18 שנזקק לעשות דרכו מבוסטון לניו יורק משך ימים, היה נהדר פחות מאשר האדם המודרני המנסה לכבוש את החלל, ממריא במטוס בשדה התעופה בניו יורק בחצות הלילה ולאחר כמה שעות צועד לו בניחותא ברחובותיה של לונדון" (שם).

"איש ההדר" אינו אפוא רק אותו ירא שמים בן העולם הישן שמסתגר לו במגדל השן, ובורח מפני כל גילוי שיש בו אבק מודרנה או ריח חדשנות. "איש ההדר" הוא גם זה המכיר במציאות, ומשתלב בה על מנת לתקן את עולמה במלכות ש-די. לצד זה, האדם המודרני לא יראה טוב אם לא יסמוך להישגי הטכנולוגיה וכיבוש החלל את שאיפתו לזכות ב"חיים של גאולה" (עמ' 20).

"איש האמונה" מלמד אותנו את עקרון היסוד בתורת "הרב": את סוד השילוב שבין ה"יחיד" וה"יחד", הפרט והקהילה. כאן הוטבעו מטבעותיה הראשונים של קהילת הברית (28).

"איש האמונה" מלמד אותנו שגם בדרך הילוכו בנתיבות אמונה ומחשבה, מרכיב הוא, בו זמנית, את משקפיו של "איש ההלכה". התבוננותו ב"ברית" נעשית באמצעות משקפיים יורידיות-משפטיות-הלכתיות. לא די בממד החווייתי והאמוני. יש לצרף ולסמוך לו את הדיוק המשפטי-הלכתי: משא ומתן חופשי, אחריות הדדית בין השותפים, והכרה מלאה בזכויותיו של כל צד (עמ' 28).

"איש האמונה" מלמדנו לא רק שעלינו לשאול שאלות (והלוא זהו אחד מעיקריה של תורת החינוך הראויה), אלא גם כיצד לשאול שאלות. "איש האמונה" מלמדנו שאיננו יכולים להסתפק רק בשאלה "איך פועל העולם", אלא עלינו להתחקות גם אחר ה"מה" וה"למה" (15). כך, בשאלות של אמונה, כך בהגדרת המודלים המשפטיים-הלכתיים שבתלמוד.

"איש האמונה" מלמד את האדם המודרני בן ימינו את הכלל הגדול בתורת "הרב" של "בכל דרכיך דעהו". לא רק בגובהי הגבהים של השיטוט בחלל ובהליכה על פני הירח, ולא רק בצלילה למצולות ים, אלא "בכל קרן אור, בכל נבט ופרח, ברוח קלה של בוקר ובדממה של לילה מכוּכָב" (עמ' 19). "איש האמונה"--והוא-הוא האדם המודרני--נפגש עם אלוקיו לא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא "בכל פינה של הבריאה. בפריחת הצמח, בעליית הגיאות, בתנועת השריר שלו" (עמ' 30). אך בה בשעה יודע הוא היטב, כי אלוקיו "רחוק ומרוחק, אפוף מסתורין, רם ונישא" (שם). מתוך כך, עולים ובוקעים דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, נא), שמתאר את אבות האומה, שחיים בו-זמנית בקהילת ההדר וקהילת הברית, ולמרות מדרגתם "היו עם זה מתעסקים הנהגת בני האדם והרבות ממון, ומשתדלים במקנה וכבוד", מעורים בחיי המציאות (עמ' 48-49).

"איש האמונה" מלמד אותנו להתפלל. הוא יודע שלמרות כל הישגיו, אין הוא איש נבון יודע כל. הוא מכיר בכך שלמרות כל תורת היחסות ותיאוריית הקוואנטים וכיבוש החלל ומדע הננו-טכנולוגיה, בתחומים רבים עדיין מותרו מן הבהמה אין. משום כך, עליו להיות לא רק homo sapiens אלא גם homo davenus, אדם מתפלל. "איש האמונה" מלמד אותנו לא רק מתי להתפלל, ומה להתפלל, אלא גם כיצד להתפלל. "להתפלל", מלמדנו הרב, "משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה' " (עמ' 34). ומכאן הוא עובר לאבחנתו ההלכתית הנודעת, שמבחינה בין מעשה התפילה וקיום מצוות תפילה: "מהות התפילה היא חוויית הברית של התחברות עם האלוקים והדיבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטכסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה, (שם). הרב מלמדנו מה בין "מלמולי תפילה" לבין "עבודה שבלב", שעיקרה בלב והפה אינו אלא אמצעי לה.

"איש האמונה" מלמדנו שתפילה אינה רק דיבור פה, מן הפה ולחוץ. שהרי "כל סוג של עוול, שחיתות, אכזריות וכיוצא באלה מחלל את עצם מהותה של הרפתקת התפילה, משום שהוא כולא את האדם בתוך עולם קטן ומכוער אשר בו אין האלוקים רוצה להיכנס"
(עמ' 39).

"איש האמונה" סובב-חג סביב "החוט המשולש". החוט המשולש של שאלות היסוד בתורת האדם: מדוע נברא העולם? מה תכליתו? מיהו זה העוקב אחריו (עמ' 18)? החוט המשולש של "אני, אתה והוא" (עמ' 28, 36). החוט המשולש של "לפני, עכשיו ואחרי" (עמ' 44), והחוט המשולש השזור לכל אורכו של הספר, של "האיש, האמונה והבדידות".

בלשון המקור, The Lonely Man of Faith, "איש האמונה" הוא קודם כל "בודד", אחר כך "איש" ורק לסוף באה ה"אמונה".

בתרגום הדמות לעברית, הדמות הפלאית שמצייר "הרב" היא בראש ובראשונה "איש", בשר ודם. אם תרצו, אדם ולא מלאך, "מענטש", בן אנוש החי בעולם הזה, כאן ועכשיו, ולא שרף המרחף בעולמות הגבוהים שאינם בני השגה אלא לבני עליה מועטים, אם בכלל.

כאמור לעיל, "איש האמונה" אינו מנותק. הוא מעורה בעולם הזה, מודע היטב לכל הבוץ והלכלוך שבו, אך אינו שוקע בו. אם חפץ חיים הוא, עליו להיות גם "איש אמונה". "אמונה" הן במישור התיאולוגי, ש"מאמין בחי העולמים" ובתורתו, והן במישור ה"תקווה". אמונה שמשדרת תקווה לעולם טוב יותר, צודק יותר.

"איש האמונה" חווה את המתח הגדול שבין תורת חיים, רגשית וחווייתית, הדבקה בבורא עולם ובחזון אחרית הימים ובה בשעה מבקשת לפלס לעצמה נתיבות לבני עולם טכני, רציונלי, תועלתני, קר ומנוכר.

"איש האמונה" בונה עבורנו את הבניין הגדול של "כבוד האדם", בהדרו ובתפארתו. אך לא רק כערך ראשון במעלה שיש לו זכויות, אלא כמעמד שנושא עמו, בראש ובראשונה חובות. חובה כלפי עצמו, חובה כלפי החברה שבה הוא חי, חובה כלפי העולם כולו. לבנות, ליצור, לשכלל.

אכן, "איש האמונה" הוא בודד. בדידותו אינה גזרת גורל, אסון טבע, אלא חלק מהווייתו. "בדידותו של איש האמונה היא חלק בלתי נפרד מן הייעוד אשר ממנו לא ישתחרר לעולם" (עמ' 46). אכן, אין זו רק בדידות רעה, שלילית. "איש האמונה" הוא נע ונד, בין עולמו-שלו לבין עולמה של הקהילה שבתוכה הוא חי. בזכות הבדידות, יכול "איש האמונה" להימנע מלהיבלע בתוך המון המתהולל ולכבוש לו דרך משלו. אין הוא מַשלֶה את עצמו, מתענג על חזיונות תעתועים. הוא יודע היטב שדרכו--פרדוקסאלית במהותה--אינה דרך הרוב. ואף על פי כן--ואולי דווקא משום כך--ממשיך הוא לדבוק ב"אמונתו"-תקוותו. "איש האמונה" מלווה אותי-אותנו, בני העולם האורתודוקסי המודרני בכל אשר נפנה. ברגעים של שמחה ועליצות, אך גם ברגעים של ייאוש ודכדוך. מניח הוא יד מלטפת על כתפינו, מציץ מבעד לחלון, ומחייך אלינו את חיוכו הטוב מתוך הייאוש, הסתירה והחידלון.

"איש האמונה" אינו מסיים את דרכו בסימני קריאה (עמ' 61), חייו רצופי שאלות, ואלה תובעות ומחייבות. והאיש הזה הוא אני, והאיש הזה הוא כל אחד מאתנו.

ד"ר אביעד הכהן, בוגר ישיבות הכותל והר עציון, מכהן כסגן דיקן מכללת שערי משפט בהוד השרון, ומלמד בה ובפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית משפט עברי ומשפט חוקתי. ד"ר כהן מכהן כיו"ר "מוזאיקה–המרכז לחקר דת, חברה ומדינה".

חזרה לרשימת המאמרים