הגות שכולה כנות "הדברים שאומר כאן אין לראותם אלא כניסיון צנוע הנעשה על ידי איש אמונה לפרש את הכרותיו ורגשותיו מבחינה תיאולוגית פילוסופית. מחווה הפרשנות שלי היא כולה סובייקטיבית ואינה מתיימרת להתוות פילוסופיה הלכתית ברורה..." (עמ' 13). הבחירה בז'אנר הווידוי היא הדבר המרשים ביותר במאמרו החשוב של הרב סולובייצ'יק. אני זוכר את התפעלותי מז'אנר הוידוי כתלמיד ואני חוזר ומתפעם ממנו כשאני שונה ומלמד אותו. הרב אינו כותב את מאמרו כ"הרב" אלא כ"איש אמונה". הוא חוזר ומתרה בתלמידיו שלא יראו במאמר זה יותר מביטוי של הקלה ממצוקה נפשית כבדה. מצוקתו של "איש ההדר" -- יוסף דב בר סולובייצ'יק -- יכולה הייתה לבא על פתרונה משנעשה "הרב", מורה וגדול דור; משעה שרכש את הכלים לפתור סוגיות סבוכות ולהורותם לתלמידיו באופן מעורר התפעלות אינטלקטואלית ואסתטית. לעומת זאת – מצוקתו כ"איש האמונה" אינה פתירה, היא אינה תלויה בכישוריו. אדרבה, כישוריו הרגשיים וכובד אחריותו הציבורית אף מעצימים את ההתלבטות והחיבוטים המאפיינים את "איש האמונה" שבו. איש האמונה אינו יכול לפנות לרבים אלא כבודד. כך, בעצם הבחירה בז'אנר של וידוי – האיש יוסף דב בר סולובייצ'יק ביטא באופן עמוק ביותר את זהותו כאיש האמונה. לפנינו הגות נדירה, "הגות שכולה כנות". הגות בה הכנות היא גולת הכותרת של התיאולוגיה. הגות בה הכנות האישית, כנות ההכרה והחוויה באים לידי ביטוי ברטוריקה של הדרשה – רטוריקה כנה, רטוריקה של כנות. פנומנולוגיה של מצב האמונה חוויית הבדידות היא הנתון הראשוני של האישיות הפרטית של הרב סולובייצ'יק עצמו. מכאן מתחילה העבודה התיאולוגית. אישור הנתון ולא הכחשתו פירושו אישורה של האישיות במקום מאבק מתמיד בה. רוב רובה של התיאולוגיה הדתית היהודית מאופיינת בהכחשה עצמית. היא מזהה את נטיותיו הראשוניות של המאמין ואת ההכרות הנגזרות מהן כשליליות או מוטעות ומבקשת להפריך אותן, לעדן אותן או לשנותן לחלוטין. היא מתארת את המפעל הדתי כולו כתהליך של התפכחות וסובלימציה. כתהליך של גאולת האדם מעצמו. במאמר זה, הרב בוחר שלא להדחיק את הנטיות אשר הוא מוצא בתוכו. הוא בוחר באמונה רווית סתירות במקום לפתח תיאוריה של אמונה מגוננת. הוא מייחס לאדם יכולת לבחור בחיי אמונה. בחירה זו אינה בחירה בין כפירה לאמונה אלא בין התכחשות עצמית לבין הכרה עצמית ואישורה של הכרה זו. ומכאן, בחירה באמונה אינה בחירה באפיק מנחם, נוח וגואל אלא בחירה בחיי חיפוש ושאלה מתמידים, בחיים רווי סבל, בחיים הקוראים לאחריות דיאלקטית כפולה ומכופלת - חיי הדר וחיי ענווה, חיי ידיעה וחיי תהייה. מהפכת ה"אישור העצמי" במחשבת הרב הרב סולובייצ'יק קולע לרצון העמוק לאישור עצמי המאפיין ביתר שאת את בני דורנו. אולם ככל הוגה גדול הוא מבסס את השקפתו כהשקפת נצח של היהדות. הרב סולובייצ'יק שואל בכנות על מקורה מצוקתו האישית. הוא מביא בחשבון את השפעתם של גורמים סביבתיים ובני הזמן, הוא מודע לדמיון בין הגותו להגותם של הוגים מודרניים, אך הוא מוצא את שורשה של המצוקה במאפייניו העמוקים ביותר של "המצב האמוני" עצמו. מאפיינים אלו הם על זמניים. באמצעות פירושיו המחודשים הרב נוטע אותם בתוכנית הבריאה האלוקית. בהתאם למשנתו, הגורסת כי חיי אמונה חייבים לבא לידי ביטוי בצווים נורמטיביים, הוא פוסק כי שימורה של תודעת הבדידות, שימורם של הספקות והתהיות ולא המלחמה בהם הוא צו נורמטיבי ליחיד ולקהילה. בכך מהווה התיאולוגיה הקיומית שהוא מציע מהפכה בעולמה של היהדות ומהווה מנוף להתחדשות אמונית. בכך מעניק הרב סולובייצ'ק משמעות חדשה לבחירה בחיים דתיים ובחיי אמונה. אנשי אמונה אחרי איש האמונה מבחן ההצלחה של "איש האמונה הבודד" הוא "מבחן המניפסטציה". החשש הגדול הוא שהמאמר שנכתב בדם לבו של הרב יהפוך למניפסט, לעוד פתרון תיאולוגי שכל תכליתו להכשיר מתודות מסוימות לחקר המקרא, שכל תכליתו לצייר את ה"צוועי דינים" של המצב הקיומי, שכל תכליתו להעמיד את תלמידיו של הרב בחזית ההשקפה הפתוחה והליברלית ולמנותם לשומרי החומות של חזית זו. בשורות הקרובות רצוני להתייחס למחשבות של הרב שמעוררות כמה שאלות בלבי. איש האמונה בז לאדם הפשוט הרב עצמו איננו נזהר תמיד בצו שהעמיד בפתח דבריו. למרות שאינו פוסל את 'איש ההדר' וברוב המאמר אף מחייב אותו הוא נוטה לשיפוט שלילי שלו. כך למשל הוא מזהה את איוב בתחילת דרכו כאיש הדר ומבקר בחריפות את תפילתו וקורבנותיו הראשונים של איוב (עמ' 36, 59). ביקורת זו מגיעה עד כדי האשמתה של אישיותו של איוב בצרות שבאו עליו או באי מניעתם. הנה הרב סולוביצ'יק האקזיסטנציאליסט מוצא פגם באיוב, האקזיסטנציאליסט החשוב ביותר במקרא. בכך מצטרף הרב לרעי איוב שמצאו בו דופי. פירושו של הרב המניח שתפילה זכה הפורצת מלב נשבר היתה יכולה לעצור את אסונו של איוב, מהווה פירוש מהפכני לסיפור המקראי. אלא שהיא מהווה סטייה מן הגישה האקזיסטנציאלית, אוהדת האדם הבודד, המאשרת את רגשותיו הכנים. קו ישר מחבר בין עמדה זו של הרב לטאבו שהוא מטיל על תפילתם של בינוניים ורשעים. הרב דורש מקהילת הברית להיות ברים ונקיים לפני פתיחה בתפילה (37-41). רק לנקי כפיים ובר לבב שמורה הזכות להוועד עם אלוקיו. נקודות אלו קשורות באופן הדוק לנקודה אחרת שהרב מבקש להעמיס על חווית האמונה. הוא תובע מחווית האמונה שתתגלם בבשורה, ואינו מסתפק בתביעה שהחוויה תוביל לידי מצווה או הכרה הלכתית. נראה שהרב שוב סוטה מפנומנולוגיה בעלת ערך אל מקריות סובייקטיבית לחלוטין. עצם החובה לתרגם את החוויה האמונית לצו נורמטיבי היא צו נורמטיבי של המסורת היהודית, כפי שהרב מפרשה. צו זה חיצוני לפנומנולוגיה של האמונה. מאיש אמונה לאביר האמונה באמצעות אפיונים אלו השלים הרב את תמונתו של "איש האמונה הבודד". איש האמונה הבודד אינו האדם המצוי אלא אך ורק איש המעלה. בן עליה זה הוא התועה והמיוסר בבדידותו מרוב שלמות. הוא מקשה על אלוקים, עולם ואדם רק לאחר שרכש את שלמות המידות. קשה שלא להתרשם שתמונת איש האמונה הבודד היא תמונתו של הרב עצמו. המפעל הסובייקטיבי עליו הצהיר בפתח המאמר הצליח עד כדי כך שהמאמר הפך לתיאולוגיה של אדם פרטי – של הרב סולובייצ'יק עצמו ואולי של עוד מספר מנהיגים בודדים מן העבר ומן העתיד. היא הפכה מפנומנולוגיה של האדם המצוי לטיפולוגיה של גיבורים נדירים. תיאולוגיה פרטית מאבדת את ערכה הציבורי. הקסם של הפרוייקט הפנומנולוגי, שנסמך על סיפור בריאתו של אדם הראשון, התפוגג כאשר הוא איבד את רוב בני-אדם-הראשון וזיכה רק מתי מעט במלוא משמעותו של התואר "בן אדם". בהפיכת התיאולוגיה של טיפוסי האדם השונים לתיאולוגיה של מנהיגים גדולים מהחיים דוגמת אלישע הנביא הוא מאבד את מרכיבי החולשה האנושית הטמונים בבדידות. כעת הופכת בדידותו הקשה של איש האמונה מבדידות קיומית לבדידות הירואית-ציבורית המהווה תוצר לוואי של שליחות מודעת. אם נמשיך באותו הגיון דיאלקטי שהרב משרטט, הבדידות של איש האמונה עשויה להתחלף, למעשה, בבדידותו של איש הדר מטיפוס חדש. איש הדר הנושא בשורה ושליחות ואינו זוכה להכרה חברתית. ווידוי הגותו המבריקה והמעוררת של הרב דורשת מן הקורא התמודדות אישית. על הקורא לדעת שהוא מתוודע לאינטרוספקציה של הרב עצמו. על כל קורא לענות למחוות הווידוי של הרב במחוות ווידוי אמוני אישי משלו. על מרבית הקוראים, הנופלים מן הרב, לשאול האם חוויותיהם והכרותיהם ראויות או אינן ראויות למידה דומה של אישור עצמי. אני מאמין שהזכות להיקרא איש אמונה אינה שמורה לגיבורים. לכשעצמי, איני מתפעל מן הדוגמה של אלישע. אם מחירה של אמונה הוא הפניית עורף לאם ולאב אפילו הם בורגנים, לעזיבה ללא ברכת שלום, חיבוק ונשיקה ולו גם כדי להכשיר עצמך לשירות הציבור – אני מעדיף קטני אמונה מובהקים ואנשי הדר בינוניים. אם נחנך לאתוס של גיבורי אמונה בודדים בהלך הרוח של סיום המאמר אל נתפלא כשאלו ישסו דובים בילדנו הקטנים (מלכים ב, ב כד). לעומת זאת, אם נשאב ממאמרו של הרב את הפנומנולוגיה ההומניסטית – המוכנה לקבל את האדם על קשייו; אם נודה שקשיים אלו נובעים לא רק מהמתח בין שני טיפוסי גיבור המתרוצצים בקרבו אלא גם מחולשותיו, מעמידתו מול הבלתי מושג והמסתורי; אם נייסד קהילות ברית המושתתות על סולידריות בין בני האדם בעלי הכוחות והחולשות הללו; אם נחנך לאישור עצמי מקסימלי תוך התחשבות בזולת – נוכל להתגאות בעצמנו, בחברתנו ובהיותנו תלמידיו הנאמנים של הרב סולובייצ'יק זצ"ל. שרגא בר-און, (עמית במחזור ז' בתכנית עמיתי עתיד) כיהן כמנהל החט"ב בביה"ס הרטמן בירושלים. הוא כותב דוקטורט במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ומפעיל את תכנית בית המדרש במכון הרטמן.
|
חזרה לרשימת המאמרים